<h1>רבינו ירוחם ני"ד ח"א</h1>
<h2>דף יד:</h2>
מנודה נוהג נדוי בחול המועד עד שיפייס לבעל דינו כך פשוט במועד קטן.
<h2>דף טו.</h2>
מנודה אסור לספר ולכבס ואינו חייב בעטיפת הראש כמו אבל. ואם מותר להניח תפלין, או בשאלת שלום, או אם חייב (לקבוע) [לקרוע] כל אלו בעיא ולא איפשיטא. (וכן אם הוא חייב (לקבוע) [לקרוע] כל אלו בעיא ולא איפשיטא). וכן אם הוא חייב בכפיית המטה, ואם הוא אסו' ברחיצה וסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה כל אלו בעיא ולא איפשיטא במועד קטן. וכתב רי"ף וכל אלו אזלינן בהו לקולא פי' הילכך מותר להניח תפלין ומותר בשאלת שלום ואינו חייב לקרוע ולא בכפיית המטה ומותר ברחיצה וסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. והראב"ד כתב דאסור בנעילת הסנדל והביא ראיה מן הבריתא ומההוא מעשה דרבי אליעזר כשברכוהו כשהודיעו רבי עקיבא שחלץ מנעליו. ועוד כתב כי הדברים שאסור בהם המנודה דוקא מנודה סתם אבל נדוהו ואמרו חוץ מדבר פלוני או לזמן פלוני הכל כפירושן. מנודה מותר בעשיית מלאכה ונשכר ונשכרים לו כלומר שנושאין ונותנין עמו ומותר בדברי תורה ושונה ושונין לו כך פשוט במועד קטן. וכתבו המפרשים שמותר לדבר עמו מדבעי בגמר' אם מותר בשאלת שלום כמו שכתבתי ש"מ דדיבור מותר וכן מוכח בכמה דוכתי.
מנודה שמת בנדויו בית דין סוקלין את ארונו לא שיעמידו עליו גל של אבנים כגלו של עכן אלא בית דין שולחין ומניחין אבן על ארונו ללמדך שאם מת המנודה בנדויו סוקלין את ארונו כך פשוט במועד קטן.
<h2>דף טז.</h2>
ואם הפקיר כלומר שאמר דברים כנגד אדם גדול ובא שליח ב"ד ואמרו אין בו משום לשון הרע. ומנדין משום אדם גדול שאומרין נדהו פלו' כי כך הוא סברתו. ומפרסמין חטאו ואומרי' נדהו על שאמר כך וכך או שעשה כך וכך. ויכולין להחרימו כלומר לתת לו דין מוחרם שהוא חמור ממנודה. וגם יאמרו שלא יאכלו ולא ישתו עמו שגזרו עליו כן כך פשוט במועד קטן. לאחר שמנדין שונין לאחר שלשים יום ומחרימין לאחר ס' יום ומתרין בו שני וה' וב' להזמינו שיבא לדין פי' קודם שישנו וקוד' שיחרימו. לישב בתוך ד' אמות של מנודה ולאכל עמו אסור כך פשוט במועד קטן. ועוד פשוט שלהזמנה מתחיל בו ב' וה' וב' קודם שישנו כלומ' קודם שינדוהו שניה וקודם שיחרימוהו. ודוקא לממונא אבל בשביל עביר' או שהפקיר באדם גדול מנדין לו לאלתר כך פשוט. ועוד פשוט שמנדין אותו בשופר אם ירצו. וכתב הראב"ד ואם נדוהו לדברים ידועים ואמרו שיאכלו וישתו עמו וישבו בתוך ד' אמותיו הכל כפירושן. ובדין תלמיד שנדה לכבודו [לקמן י"ז ע"א] אכתוב אותם שאין אסורים בדברים שהמנודה אסו' בהן. וכתב הראב"ד כי האוכל ושותה עמו או יושב בד' אמותיו אין עליו דין מנודה ולא מוחרם זולתי אם גזרו ב"ד כך. אין צריך להמתין שלשים יום להתירו אלא טוט אסר וטוט שרי פירו' בשופר נדוהו ובשופר יתירוהו. וזה בין לענין ממון שנדוהו עליו בין לענין שהפקיר באדם גדול או עשה שום עבירה כך פשוט במועד קטן. פי' דכיון דאמר צאיתנא מתירי' לי' לאלתר. ג' שנדו ומת א' מהן יכולין אחרים כמותן כלומר ג' אחרי' להתירו. ומנדין על שהפקיר בת"ח ואין מתירין לו עד שירציהו כלומ' עד שיפייסהו ואם פייסו מתירין לו מיד וכן כתב רי"ף ואם לא פייסו עומד בנדויו שלשים יום ומתירין לו לאלתר אפילו לא פייסו שכבר קבל דינו, פי' ומ"מ כשבא לב"ד להתירו אפילו לא פייס בעל דינו, אבל אם זלזל בנדויו ולא חשש לבקש שיתירו לו מניחין אותו בנדויו עד שימות, וכשימות סוקלין ארונו וכך כתב הרא"ש כך פשוט ומוכח במועד קטן. והא דאמרי' ובאים ג' אחרים ומתירין לו כשאינם שם הג' שנדוהו וצריך שיהיו הג' המתירים חשובים וחכמים כמו הג' שנדוהו. וכתב הראב"ד שכל אותם בני אדם שנמלכו בה' בשעה שנדוהו והסכימו עמהם גם הם נחשבי' מהמשמתין וצריכין להיו' בשעת ההתר או הם או בני אדם אחרים חשובין כנגדם כי מי שנדוהו ג' ומת א' מהם אין הב' הנשארים יכולין להתיר עד שיבא שלישי חשוב כאותו שמת. וכתיב באבל רבתי [שמחות פ"ה הט"ו] שאם אותו שמת נתן רשות לחביריו מתירין לו. ועוד מוכח דאותם שנדוהו אין צריכין להתקבץ בשעת ההתר אלא כל אחד מתיר חלקו כגון אם הלך אחד מהן למקומו יתיר חלקו וכן כתב גאון.
מנדין על שלא בא להזמנה וקובעין מקום לדין ושולחין שליח ב"ד להזמין ומזמין משמיה דאדם גדול וקובעין לו זמן לבא וזמן אחר זמן כלומר אין מנדין אותו עד הזמנה שניה ואם לא בא מנדין אותו.
מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת אבל מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו פי' שאין כח בבני עיר אחרת לנדותו לעירו אבל לשאר עיירות מנודה לכל אותן השוות לאות' שנדוהו אבל לגדולות ממנה אינו מנודה להם כמו שאינו מנודה לעירו כך פשוט ומוכח במועד קטן וכן כתב הראב"ד. ועוד כתב כי מי שאינו מנודה לעירו שאינו אסור בכל הדברים שאסור בהם המנודה וכתבתיו למעלה [לקמן י"ז ע"א] בדין תלמיד שנדה לכבודו. מנודה לנשיא מנוד' לכל ישר' מנודה לכל ישר' אינו מנוד' לנשיא כך פשו'.
אין נדוי פחות משלשים יום כך פשוט במועד קטן והקשה הראב"ד מה שכתב רי"ף דאם פייס לבעל דינו שמתירין לו הנדוי מיד כמו שכתבתי למעלה, ואם פייס מפני מה אין נדוי פחות משלשים יום, ואם לא פייס אפילו אחר שלשים יום אין מתירין. ותירץ דמיירי שפייס, ואין נדוי פחות משלשים יום, היינו שמתחלה מנדין אותו לדעת שלשים יום ולא לפחות, וכמו כן אפילו לא פייס אחר שלשים מתירין לו אם בא לבית דין להתיר כמו שכתבתי למעלה והכל תלוי בב"ד כאשר אכתוב. אין נזיפה פחות מז' ימים ונדוי שלנו כלומ' של בני בבל כנזיפה שלהם כלומר של בני [ארץ] ישראל ונזיפה שלנו יום א' כך פשוט במועד קטן. פי' נזיפה כעס חכם בלא נדוי והוא ענין הכלמה כאדם שהוא מוכלם ועומד בביתו ומתחבא מבני אדם ואינו מראה פנים למי שנכלם ממנו ואינו עומד בגלוי הראש לפי שנכלם אצלו וממעט בדבורו ובשחקו ובעסקיו כמו שהוא מרוחק לגדול ממנו. וצריך שיצטער בעצמו לעיני רואיו, אבל ריחוק בני אדם ממנו באותם הדברים שאמרנו במנודה לא וגם אינו אסור בכבוס ובתספורת ובנעילת הסנדל. ונראה דאין צריך פיוס ולא התר כך מוכח מהמעשים שמביא בתלמוד על זה וכן כתב הרא"ש. ענין הנדוי הכל תלוי בראות בית דין להקל ולהחמיר לנדותו לזמן ארוך או לקצר או להחמיר בנדויו או להקל להיות נדויו לדברים ידועי'. וכמו כן אף על פי שאין מנודה ולא מוחרם האוכל ושותה עמו והיושב בד' אמותיו, ברשות בית דין הוא לנדות ולהחרים כל מי שאוכל עמו וכל היושב עמו בד' אמותיו וכל מי שישא וית' עמו כך כת' הראב"ד.
<h2>דף יז.</h2>
תלמיד שנדה לכבודו פי' שלא לשם שמים אלא לפי שהתריס אדם אחר כנגדו נדויו נדוי ומנודה לכ"ע וזהו מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב אבל לכל העולם מנודה, שאם נדהו לשם שמים כלומר בשביל שום עבירה אפילו לרבו מנודה. אבל מנודה לרב מנודה לתלמיד כך פשוט במועד קטן. והא דאמרי' תלמיד שנדה לכבודו, כתב הראב"ד דוקא שנדהו שלא בפניו אבל בפניו אפקרותא הוא והוא עצמו צריך נדוי. ואם רבו חולק לתלמיד כבוד שפיר דמי. ועוד כתב כי תלמיד שנדה לכבודו, וכן מנודה לעיר אחרת כיון שאינו מנודה לכל אינו אסור בדיני המנודה אלא שבני אדם מרחיקין אותו כדי לביישו דאין אבלות לחצאין, דלא אמרו דברים שהמנודה אסור בהן אלא במנודה לב"ד או שנתנדה מחמ' עבירה ע"כ.
צורבא מרבנן דסנו שומעניה פי' ר"ח ת"ח ששם שמי' מתחלל על ידו כגו' שחביריו בושים משמועתו כגון שאמרו שרא ליה מאריה לפלוני כגון אלישע בן אבויה שהיה מתעסק בספרי מינין ושותה במיני זמר מנדין אותו כך פשוט.
כל מי שנדוהו ואינו יודע מי נדהו ילך אצל נשיא שיתיר לו כך פשוט ומוכח. וכתב הראב"ד אבל אם יודע מי הוא המנדה כל אדם ירא מלשקול עצמו כנגדו להתיר שאם הוא שוה לו בחכמה שמא אינו שוה לו ביראת חטא ולא בגדולה ולא במנין שנים, ועל כל אלה צריך לדקדק כשירצה אחד להתיר מה שאסר חבירו, וזהו מעשה של שפחתו של רבי שהיתה חכמה ולא נהגו קלות ראש בנדויה עד ג' שנים שלא רצו לשקול עצמן כנגדה עד שנזדקקו גדולי הדור והתירו לו. מי שמנדה על שחייב לו ממון כגון שאוכל משלו אינו יכול לנדותו כי אינו מנדהו על ממון שחייב לו, פי' ודוקא שנדהו אחר שאכל שאם נדהו בעוד שהיה אוכל ואמר לו אל תאכל ולא נמנע היה יכול לנדותו כי הרואה חבירו עובר עבירה אפילו איסור דרבנן חייב לנדותו כך פשוט ומוכח במועד קטן. וכתב הראב"ד המנדה חבירו שלא כדין ואמר לו חבירו אדרבא כלומר שהחזיר לו הנדוי מי שנדה שלא כדין מנודה כך פשוט במועד קטן מההוא עובדא דרשב"ל. וכתב דוקא כשהמנודה שמחזיר לו אדרבא הוא גברא רבא או אין אנו יודעין מי הוא דשמא הוא גדול יותר מהמנדה, אבל אם המנדה שלא כדין הוא ת"ח והמחזיר לו הנדוי שאומר לו אדרבא אינו ת"ח אין המנדה שלא כדין מנודה אף על פי שמחזיר לו הנדוי ואומר לו אדרבא. כך כתב הוא על אותו מעשה דרשב"ל של מעלה. ועוד כתב והמנדה מי שאינו חייב נדוי אין בית דין חייבין לנדותו אלא כשהמתנדה חושש לכבודו ומנדהו אז הוא מנודה.
ועוד פשוט וצורבא מרבנן ממני' להלקותו ולא לנדותו כי הנדוי חמור ממלקות כמו שכתבתי. ת"ח מנדה לעצמו ומפר לעצמו כך פשוט. ועוד פשוט ואב בית דין שסרח אין מנדין אותו אלא אומרין לו הכבד ושב בביתך (ואב) [ואם] חזר וסרח מנדין אותו מפני חלול השם. ופליגא דרשב"ל דאמר רשב"ל ת"ח שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא שנאמר וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה כסהו כלילה. אמ' רב פפא תיתי דלא שמתי צורבא מרבנן מעולם, אלא כי מיחייב צורבא מרבנן שמתא היכי עביד, כי הא דבמערבא מימנו אנגדא דצורבא מרבנן ולא מימנו אשמתא. והאי שמתא אמר רב שם מיתה, ושמואל אמר שממה יהיה, אמר רשב"ל כשם שנכנסת ברמ"ח איברים כך כשיוצאה יוצאה מרמ"ח איברים, רמ"ח בגימטריא חרם וכשיוצא גם כן ברגז רחם תזכור בגימטריא הכי הוי ע"כ אינו מהספר. כתב הרב רבינו משה בר מימון על עשרים וארבעה דברים מנדין את האדם בין איש בין אשה ואלו הן. הא' המבזה את החכם ואפילו לאחר מותו. ב' המבזה שליח ב"ד. ג' הקורא לחבירו עבד. ד' המזלזל בדבר א' מדברי סופרים ואצ"ל מדברי תורה. ה' מי ש(י)שלחו לו ב"ד וקבעו לו זמן ולא בא. ו' מי שלא קבל עליו את הדין מנדי' אותו עד שיתן. ז' מי שיש ברשותו דבר מזיק כגון כלב רע או סלם רעוע מנדין אותו עד שיסיר הנזק. ח' המעיד על ישראל בערכאות הגוים והוציא[ו] ממנו בעדותו ממון שלא כדין ישראל מנדין אותו עד שישלם. ט' המוכר קרקע שלו לגוי מנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבא מהגוי לישראל חבירו בעל המצר. י' טבח כהן שאינו מפריש המתנות ונותנן לכהן אח' מנדין אותו עד שישלם. י"א המחלל יום טוב שני של גליות אף על פי שהוא מנהג. י"ב העושה מלאכה בערב פסח לאחר חצות. י"ג המזכיר שם שמים לבטלה או לשבועה בדברי הבאי. י"ד המביא את הרבים לידי חלול השם. ט"ו המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ. י"ו המחשב שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ. י"ז המכשיל את העור כגון מכה בנו גדול. י"ח המעכב את הרבים מלעשות מצוה. י"ט טבח שיצת' טרפה מתחת ידו. כ' טבח שלא הראה סכינו לחכם. כ"א המקשה עצמו לדעת. כ"ב המגרש אשתו ועשה עמה שותפות או משא ומתן המביא אותם להזקק זה לזה כשיבאו שניהם לב"ד מנדין אותם. כ"ג חכם ששמועתו רעה. כ"ד המנדה מי שאינו חייב נדוי עכ"ל. וכתב הראב"ד שיש עוד אחרים והם חכם שהורה להתיר מים שאין להם סוף להנשא לכתחלה כדאיתא ביבמות [קכ"א ע"א]. וכן [נדרים כ' ע"א] מי שעובר על נדרו, כל בית דין שנזקקין לו לשאלה עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם התר, בר שמתא הוא אותו בית דין. ועוד בני אדם העושים מלאכה בעוד שיש מת בעיר ועדין לא נקבר חייבין נדוי אלא אם כן יש חבורות כדאיתא [במו"ק כ"ז ע"ב] ע"כ.
